מבט לאחור - ראיון עם יעל לבנון
מבט לאחור- סדרת ראיונות עם אמהות ל -High Need Babies שגדלו. אחד הצרכים המרכזיים של אמהות ל- High Need Babies הוא הכרה במה שאנחנו עוברות. הכרה בקושי, בשונות, בזה שאנחנו מתמודדות עם משהו לא פשוט. חשוב לנו גם לדעת שאנחנו לא לבד, שיש כאלו שעברו את זה לפנינו, ושזה לא ימשך כך לנצח. משהו שכמעט תמיד חוזר בסיפורים של אמהות ותיקות הוא ההקלה שהופיעה ככל שהתינוקות גדלו. הן מספרות שמתוך הקושי של ההתחלה, צמחו והתגלו ילדים מופלאים, רגישים וחכמים. בעקבות ההיכרות עם הצרכים האלו, ועם אמהות רבות שהתמודדו ומתמודדות איתם, החלטתי להקדיש סדרת פוסטים לראיונות עם אמהות לתינוקות שכבר גדלו. אמהות שיכולות לשתף בנסיונן ובדברים שעזרו להן, ובעיקר להרגיע אמהות בתחילת הדרך, שעל אף שכרגע קשה להאמין בזה, יש הקלה צפויה באופק...
לפני שמתחילים, כדי שנכיר קצת יותר, תוכלי לספר לנו על עצמך בקצרה?
אני יעל, אמא לשלושה, יונתן בן 8, אריאל בן 4 ובֶרי בת 7 חודשים. אני מדריכת הורים בגישה מערכתית, מלווה נשים והורים להורות קשובה. לפני 4 שנים, כשנולד הבן המרכזי שלי, קיבלתי מתנה. לעצמי, להורות ולמקצוע. המתנה הזו הגיעה דרך קושי, כאב, תסכול, התבוננות פנימה והתמסרות.
בתמונה: יעל ואריאל, תמונה מהאלבום המשפחתי.
איך היית מתארת את התקופה הראשונה שלך בתחילת ההורות לתינוק או תינוקת עם צרכים גבוהים?
וואו. כל פעם שאני חוזרת לשם במחשבה אני מתקשה להאמין שזו הייתה המציאות שלנו לאורך תקופה כל כך ארוכה. אני חושבת שמה שהכי בולט במחשבה לאחור זו חוסר היכולת לחשוב בצורה בהירה. עם כל הידע והמודעות שיש לי, תחושת ההצפה מול הבכי וחוסר השינה לא אפשרה לי לראות מעבר. זה מצב הישרדותי בכל המובנים, מה גם שהיה ילד נוסף להתייחס אליו בבית.
במה התבטאה הרגישות שלה או שלו? מה הפך אותו בעינייך להיי ניד בייבי?
בשעות שאחרי הלידה אריאל לא עצם עין. מצאתי את עצמי, שעות בודדות אחרי לידה מנסה להרדים על הידיים. הייתי האמא הזו שהתינוק שלה בוכה במלונית. משם בשבועיים הראשונים החזקתי תינוק בוכה יום ולילה וכך המשכנו, עד גיל שנה התעורר כל חצי שעה עד שעה בלילה. בגיל שמונה חודשים אריאל נרדם בהנקה בפעם הראשונה. כששואלים אותי איך נרדם עד אז, אני עונה: בצרחות. נלחמתי שתהיה עוד דרך שתהיה מנחמת עבורו ורק בגיל 8 חודשים הצלחתי להרדים גם בהנקה. כך נרדם עד רגע לגיל 3. עד אותו גיל ישן עלי פיזית לאורך הלילה.
בשנה הראשונה יצאתי מהבית פעמים בודדות, הבכי ליווה כל צעד. לא היה במנשא, לא בעגלה, לא לקח בקבוק ולא מוצץ. ואלו היו חיינו. בהתחלה חשבתי שאלו קשיים "רגילים" חלקם דומים לאלו שחוויתי עם הילד הראשון ואוטוטו הם מאחורינו אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המצב. היה שם שיעור גדול בצניעות עבור לא מעט אנשי מקצוע שפגשנו בדרך.
לא דאגתי, היו לו את כל הסיבות לצאת לא רגוע לעולם, אחרי הריון לא קל ולידה מהירה ביותר. ההתפתחות שלו הייתה תקינה. תמיד ידענו שרגשית הוא בעצם צריך עוד זמן.
בהתחלה ניסיתי להתנהל "כרגיל". לצאת מהבית, לשים במנשא, לנסות אם אחרי זמן מסוים בנסיעה הוא נרגע. עם הזמן הבנתי שזה פשוט לא אפשרי. כיוון והדבר היחידי שעזר לו היה להיות עלי אז כך היה.
מה היה הכי קשה בזה?
הכי קשה עבורי הייתה ונשארה תחושת השיפוטיות וחוסר התמיכה של הסביבה. אני זוכרת שאחד הדברים הקשים ביותר ששמעתי היה שאנחנו מתנהגים כאילו קרה לנו חלילה אסון בכך שאנחנו לא יוצאים ולא נוסעים איתו. הסביבה גורמת לך להרגיש שההתמסרות לילד שלך מונעת בעדך לקבל עזרה. זה שלא תאפשר לו לבכות עד עמקי נשמתו זו "בעיה שלך". אם רק תתני לו לבכות הוא יסתדר. עם הזמן הבנתי שאין להם איך להבין. זה לא קושי שאפשר להבין אותו ולתת לו לבכות בחוסר אונים זו אינה הדרך שאני מאמינה בה. היום כשאני מתבוננת בתמונות הינקות שלו או משווה בנקודות ציון בדרך מול האחים שלו, קשה לי שהמון רגעים מחויכים וקטנים פשוט לא זכורים לי. החוויה של התקופה הראשונה שלו צבועה אצלי בראש בבכי.
בתמונה: יעל ואריאל, תמונה מהאלבום המשפחתי.
האם היו דברים שעזרו לך? אם כן, ספרי לנו!
אחד המטפלים שפגש אותנו הסתכל עלי ואמר לי: את צריכה לדבר איתו, זה ביניכם. אני עשיתי מה שאני יכול, עכשיו זו שיחה שלכם, שלך ושלו. תניקי כמה שיותר ותהיי שם. מאוד התחברתי לזה ומשם התחיל תהליך של התבוננות פנימה והליכה יד ביד עם הקטן. צעדתי בצעדיו. זו התנהלות שאפשר להרגיש אותה בגוף. שחרור של המרדף אחר מישהו חיצוני שיציל אותי. אני חושבת שהתחושה הזו לימדה אותי הכל על איזו אמא אני רוצה להיות, כזו שסומכת על הילדים שלה. ההדדיות הזו משתלמת בכל גיל.
בתמונה: אריאל עם מבט חכם וחיוך כובש, תמונה מהאלבום המשפחתי.
מתי התחלת לחוש הקלה? אילו נקודות משמעותיות זכורות לך בהקשר הזה? (למשל: כשלמד לזחול, כשהפכתם את הכיסא באוטו, לכיוון הנסיעה, שהתחיל לאכול מוצקים, שלמד לדבר...)
היו נקודות שיפור, לקראת גיל שנה ואז שוב בגיל שנתיים ואילך. סביב גיל שנה רדיוס הנסיעה ברכב התחיל להיות מורגש ואפשר נסיעות קצרות בלי בכי לפחות בשעות היום. בגיל שנה וחצי התחיל לאכול מוצקים והתלות בי פחתה. בהמשך פתאום נתן יד לבייביסיטר ושיחק איתה לבד. ובקצה בקצה, בסביבות גיל שנתיים וחצי, לילה אחד ביקש להירדם במיטה שלו, שחיכתה לו שם חודשים והוא נרדם לצידי לכמה שעות ראשונות. שם ידעתי שהוא מתחיל להיות בשל לשחרר אותי.
מהפרספקטיבה של היום, עם כל מה שאת יודעת, האם היית עושה משהו אחרת? (אם כן, אני אשמח אם תרחיבי.)
אני חושבת שהתהליך שעברנו היה הכרחי כדי שאלמד ממנו את מה שהייתי צריכה ללמוד ועבור הבן שלי בשיעור איתו בחר להגיע לעולם. מה שלקחתי ועשיתי אחרת מאז הוא לשאול פחות החוצה ויותר פנימה. במקביל בחרנו לנו את המטפלים שמתאימים לנו ביותר שילוו אותנו במקומות שאנחנו צריכים ייעוץ וליווי ואני לא מתפזרת.
מה היית אומרת היום לאימא להיי ניד בייבי בתחילת הדרך?
קשה מאוד להגיד לאמא שנמצאת במצב הזה. אני מאמינה שצריך להיות שם בשבילה כדי שאולי דרך זה היא תבין בעצמה מה התמיכה האמתית שהיא צריכה. גם אם זה להכין לה אוכל וללכת. גם להגיד לה שבקצה המנהרה יש אור והוא זוהר ונפלא זה משהו שקשה מאוד להיאחז בו כשאת לא מתפקדת והסביבה שלך חושבת שאיבדת את עצמך בתוך האימהות.
ובכל זאת?
הייתי אומרת שאני מאמינה שההתמסרות הזו תשתלם. שעוד קצת, לאט לאט, כל יום במידה אפשר יהיה לראות את הפירות של התקופה הקשה הזו. בתפישה שלי יש קשר בין חוויית ההיריון והלידה לביטויי ההסתגלות של התינוקות בעולם, ההבנה שהרוגע והחיבור הפנימי חשובים כל כך במהלך הדרך היא מתנה להריוניות לעתיד. זה נכון גם באשר לעזרה, תמיכה, בחירת המטפלים והמלווים הנכונים והימנעות מהתפזרות בפנייה כללית ברשת או מול מטפלים באשר הם מבלי שאתה יודע מה האבחנה.
ברמה הפרקטית -
לדאוג שיהיה מי שידאג לכל הצרכים הבסיסיים שלנו (האימהות) ואם אפשר אז של שאר בני הבית. אוכל, סדר ונקיון. לנסות לבקש עזרה ולישון מתי שניתן. השינה היא קריטית לשפיות ושיקול הדעת. לחשוב מראש מה יכול לעזור, לא לחסוך בעוד יד אם יש עוד ילדים כדי שכן יקבלו יחס שתואם את גילם. להוריד עומס רגשי אם יש כזה, זה לא הזמן לצאת למלחמות בנושאים אחרים בחיים.
בתמונה: מבט. תמונה מהאלבום המשפחתי.
מה היית אומרת היום לסביבה הקרובה של אמא להיי ניד בייבי (סבים וסבתות, חברות, שכנות...)
בדיוק מה שאמרתי בזמנו ולא תמיד במילים אם כי במעשים, אם אתם לא יכולים או רוצים לתמוך אל תהיו כאן כרגע. אני יכולה לומר שמעטים נותרו קרובים באותה תקופה.
הרבה אמהות מספרות שאחרי שהקושי מתמתן, מתחילים לראות את כל המתנות שהרגישות הזאת מביאה אתה. את מתחברת לזה? האם תוכלי לספר על הדברים הטובים שהרגישות הזאת מביאה?
מאוד מתחברת. הרגישות הפרטית שלנו הביאה עצמאות ובטחון עצמי מופלאים. ילד שמח ובטוח במקום שלו בצורה בולטת שמאירה כל חדר בו הוא נמצא. כל הסתגלות שלו הייתה מחויכת כאילו הוא טעון באהבה ונתינה וזה מעורר השתאות אצל כל מי ששומע את הסיפור שלו. חשוב לי להגיד שאני מזכירה לעצמי כל הזמן שמתחת לשכבות שנבנות עם השנים הרגישות קיימת. היא שם גם אם משנה את פניה וחשוב לראות אותה כשעולה קושי לאורך הדרך.
עוד משהו שחשוב לך לומר בהקשר הזה?
אני שומעת הרבה שאי אפשר לתת לילד שני או שלישי את מה שהראשון קיבל אבל אני לא לגמרי מסכימה עם זה. זה אכן מאוד לא פשוט ודורש התאמות אבל בעיניי נותן דוגמא אישית מאוד משמעותית שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך באותה נקודת זמן וזה לא בהכרח צריך לייצר קנאה. מאוד תלוי איך מתווכים ועוטפים את הקושי והשינוי במשפחה.
בתמונה: קשר. תמונה מהאלבום המשפחתי.
חשוב לי לומר, מהמקום האימהי והמקצועי, שמתוך מצוקה קשה מאוד להתפתח ולהתקדם. אין דרך להכריח מישהו לפתח בטחון ועצמאות מבלי שהוא בשל לכך ופנוי לכך רגשית. אבל, כשיגיעו ניצוצות של בשלות התפקיד שלנו הוא לזהות אותם ולתת את הדחיפה קדימה. לא להנציח את התחושה שלעולם לא יוכלו בלעדינו.
כהורה, יש משהו מאוד לא פשוט בלהבין שאתה מחזיק בתשובות או שלפעמים אין תשובות. לפעמים הנוכחות המלאה מול קושי היא התשובה היחידה ולחפש מי יכול לתקן את הילד זה בעיקר הפנייה של האנרגיה למקום הלא נכון. בעיניי זה נכון בכל גיל ומלווה אותנו גם כהורים לילדים בוגרים.
יש משהו כואב וקשה בתרבות היום והוא הפחד של ההורים מכך שמישהו זקוק להם. זקוק כשקשה או זקוק לגבולות ברורים ומחבקים. כך או כך הם מחפשים מי שיגיד להם מה נכון במקום לבחון מה נכון עבורם. אני לא יודעת לומר אם זה מגיע מכך שהחיים שלנו עצמנו כ"כ אינטנסיביים שקשה לנו לתת מעצמנו או מכך שהמציאות לא מאפשרת. אבל בעיניי היא כן, היא רק דורשת התאמות ולקיחת אחריות על ההורים שאנחנו רוצים להיות.
בתמונה: יעל עם ברי, בתה הקטנה. תמונה מהאלבום המשפחתי.
תודה רבה ליעל על הראיון הזה. כשקיבלתי את התשובות שלה, הרגשתי שאני צריכה לקרוא אותן שוב ושוב ושוב. היא כתבה בו כל כך הרבה דברים משמעותיים, שקריאה אחת לא מספיקה. אפילו שאני כותבת המון על התינוקות הרגישים האלו, ושומעת מכל כך הרבה אמהות סיפורים דומים, יש בי חלק שעדיין מטיל ספק במה שקרה. זה באמת היה כל כך קשה? אולי את מגזימה? אולי את סתם עושה סיפור גדול מקושי סך הכל די נסבל? והנה באה אמא כמו יעל ומזכירה לי עד כמה התקופה האינטנסיבית הזו היתה מלווה בקושי אמיתי, עצום ובלתי נתפס. אז תודה יעל, שנתת לזה עוד תוקף, ושהזכרת לי כל כך הרבה דברים, שלפעמים נשכחים בשטף היום יום. ולמי שקוראת אותנו פה, ורוצה להרחיב עוד, אני ממש ממליצה להכנס לאתר של יעל, יש בו אוצרות.
אם את מכירה אמא שזקוקה לקרוא את המילים האלו, את מוזמנת לשלוח לה אותן :-) אם את בעצמך אמא לתינוק עם צרכים גבוהים שכבר גדל, והיית רוצה להשתתף בסדרת הראיונות, כתבי לי בהודעה או אפילו כאן בתגובה, ואחזור אליך!
