את ההחלטה לפתוח את הבלוג הזה קיבלתי אחרי שכתבתי פוסט אישי במיוחד בקבוצת פייסבוק סודית של אמהות. זה היה בעיצומה של תקופה מאד מאתגרת שעברתי עם הבן שלי. שיתפתי אותן בתהליכים שאני עוברת איתו, החל  משלבי הייאוש והתסכול, בהם לא ידעתי איך אני יוצאת מהפלונטר ששנינו נמצאים בו, ועד לשלבים בהם פתאום התבהרה התמונה, והדרך לצאת ממנו ואפילו לצמוח, נגלתה בפני. התגובות לפוסט היו מאד מרגשות, נשים כתבו לי בדמעות עד כמה התהליך שעברנו נגע בהן, וכמה הן למדו ממנו דברים שיסייעו להן בהתמודדויות  שלהן בשדה האמהות. בעקבות התגובות האלו, הבנתי שהתהליכים והתובנות שאני מגיעה אליהן במסע האמהות שלי, רלוונטיות להרבה אמהות אחרות. הבנתי שבכל השנים האחרונות, בהן צללתי כל כולי לתוך העולם הזה של האמהות, למדתי, חקרתי, אספתי כלים שונים והרבה מאד ידע, שיכול להיות רלוונטי ולעזור לאמהות שנמצאות במקום שלי או במקום בו הייתי בשלבים מוקדמים יותר למצוא את הדרך האישית שלהן במסע האמהות. רציתי לתת לכל הידע שנאסף וממשיך להאסף בית, מקום שיכיל ויחזיק את כל הדבר הזה, ויהפוך אותו לזמין ונגיש לאמהות אחרות, שמחפשות אותו כמוני. וזהו סיפור לידתו של הבלוג הזה.

​

לאיזה מין אמהות אני פונה, ולמה דווקא לאמהות?

אני פונה לאמהות כמוני, שהכינו את עצמן ללידה, התכוננו למדו וחקרו, ואז ברגע שאחרי, הבינו פתאום, שהלידה היא לא סוף ההריון, אלא רק תחילתה של הדרך. שהיתה להן תחושה שיש יותר מזה, יש יותר מהדרך המקובלת לגדל תינוקות וילדים. אמהות שמחפשות את עצמן כל הזמן, שמחפשות דרכים לצלוח את המסע הזה בדרך שתענה הכי טוב על הצרכים של הילד אבל לא פחות מזה, על הצרכים שלנו, האמהות.

אז למה דווקא לאמהות? למה להדיר את האבות? אני ממש לא רוצה להדיר את האבות, להפך, אני חושבת שהרבה מהתוכן פה יהיה רלוונטי להם באותה מידה, ואשמח אם הם יצטרפו אלינו. אך מכיוון שרק על עצמי לספר ידעתי, אני כותבת מהמקום שלי כאמא (שבשל ההקשר ההיסטורי, הכלכלי והחברתי בו אני חיה, שונה מהמקום של להיות אבא. עדיין יש הבדלים, לרוב, אם נבחר בכך או לא.). אני כותבת כאמא שמסתובבת בשנים האחרונות בקהילות של אמהות במרחב המציאותי והוירטואלי, פועלת בהן ומקבלת מהן המון. זו הסיבה שאני מרגישה הכי טבעי לפנות אלינו, האמהות,  אך כמובן שגם האבות מוזמנים בשמחה.

 

על מה אני הולכת לכתוב כאן?

הבלוג הזה עדיין נמצא בצעדיו הראשונים, ואתן מוזמנות להתלוות אלי בדרך. אני הולכת לכתוב על החוויות שלי כאמא ל-High Need Baby (תינוק עם צרכים גבוהים), ומה בכלל אומר המונח הזה. על הגילוי שלי על כך שיש אנשים רגישים מאד, וילדים רגישים מאד כמובן, וזה דבר שדורש הכרה, וההתייחסות. על כלים ותפיסות עולם שרכשתי בדרך, והם עוזרים לי לצלוח את מסע האמהות תוך כדי הקשבה לעצמי, הקשבה לבני, ומציאת הדרך לפעול בצורה שתתרום לצמיחה ולהתפתחות של שנינו.

הידע והכלים שלי שאובים מעולמות שונים ומגוונים- לימודי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, לימודי חשיבה הכרתית (ימימה) שלמדתי, תקשורת מקרבת, הורות מקושרת, התמקדות (פוקוסינג), ועוד. עולמות שונים, לעיתים מקבילים, אך כולם משלימים זה את זה ומכוונים לאותו המקום.

​

ואחרי שסיימתי לספר על הבלוג, נעבור לשאלה המעניינת, מי אני בכלל?

אז היי שוב, אני יעל, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, אבל עוסקת בכלל בעיצוב גרפי כעצמאית. מה? מה הקשר בכלל? שאלה טובה. גם אני עוד לא הצלחתי לענות עליה. מאז שאני זוכרת את עצמי ההתלבטת בשאלה "מה אעשה כשאהיה גדולה?" היתה נראית לי כבלתי ניתנת להכרעה. אני נמשכת לכיוונים שונים. יש בי תשוקה עצומה לעיצוב מצד אחד, אך גם לכל העולם הזה של תהליכים שקורים לנו בגוף ובנפש מהצד השני. אז חשבתי שהכרעתי והלכתי ללמוד פסיכולוגיה. במהלך התואר מצאתי את עצמי מתנסה בעיצוב גרפי לעצמי ולאחרים, דבר אחד הוביל למשנהו, ובסוף התואר מצאתי את עצמי עוסקת בעיצוב למחייתי (למדתי עיצוב במקביל לתואר, באופן אוטודידקטי, באקדמיה הגדולה בעולם- יוטיוב). העיצוב התגלה כהזדמנות נהדרת, שכן הוא אפשר לי לעבוד באופן עצמאי מהבית, ולהתמסר לגידול הבן שלי באופן שהוא היה זקוק לו בשנותיו הראשונות. כך מצאתי את עצמי עוסקת בעיצוב, אך חיה נושמת וחוקרת את האמהות מהפרספקטיבה הזו, של תהליכים פסיכולוגיים, נפשיים וגופניים. התוצאה לפניכן, אתן קוראות בה ברגעים אלו.

 

ועוד קצת פרטים אישיים: 

אני חיה בתל אביב עם בן זוגי אמנון, ויחד אנחנו מגדלים את בננו מיכאל, בן הכמעט שלוש, ואת שמשון הכלב בן השתים עשרה פחות או יותר. עד לגיל שנתיים מיכאל היה איתי בבית צמוד אלי ב99% מהזמן, 24/7. בגיל שנתיים הוא התחיל ללכת בבקרים לחברה שלי, שמגדלת את ילדיה בחינוך ביתי, והוא הצטרף אליהם ל 3-4 שעות בכל בוקר. בשנת הלימודים הקרובה, הוא הולך להכנס לראשונה לגן ילדים. שיהיה לנו בהצלחה!