על הטוב, הרע, והלא נורא בקבוצות של אמהות בפייסבוק

עד שנכנסתי להריון, לא הכרתי בכלל את העולם הרוחש והגועש של קבוצות האמהות בפייסבוק. התעניינתי מאד בקהילתיות ברשתות החברתיות, ואפילו כתבתי סמינריון באנתרופולוגיה (כן כן...) על קהילות וירטואליות בפייסבוק, אבל שום דבר לא הכין אותי לדומיננטיות של קבוצות האמהות. כשהייתי בהריון פגשתי חברה, שברגע שראתה את הבטן, אמרה בהתלהבות: אני חייבת לצרף אותך לקבוצה מדהימה של אמהות בפייסבוק! למה לא? הצטרפתי. אני לא יכולה לתאר בכלל את מה שקרה שם. קראתי בשקיקה כל פוסט, כל סיפור לידה, כל פיסת מידע שנכתבה שם. הרגשתי שהגעתי לכיכר הגדולה של האמהוּת, שממנה יוצאים אינספור שבילים, וכל שביל מוביל אותי לעולם חדש של תוכן שלא הכרתי. דרך הקבוצה הזו הגעתי לקבוצות נוספות, ונחשפתי לדברים שעיצבו לא רק את האופן בו ילדתי את בני, אלא גם את האמא והאשה שאני היום. הכרתי שם נשים יקרות שחלקן הפכו לחברות קרובות מאד גם בחיים הממשיים. כמו במקומות אחרים בחיים, גם בקבוצות הפייסבוק מצאתי את עצמי נוכחת בכמה כובעים. קודם כל בכובע של אמא שזקוקה מאד לקהילת אמהות, ובנוסף, בכובע של בוגרת לימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה ובתוכם כאמור, גם אנתרופולוגיה. אז בכובעים האלו מלבד העניין הרב שיש לי במתרחש בקבוצות ברמה האישית, מעניין אותי להתבונן עליהן מזוית קצת יותר רחבה. מה המשמעות החברתית שלהן? מה הן אומרות עלינו כחברה? אילו צרכים אנושיים מקבלים בהם מענה? מה אפשר ללמוד מהן על אמהות בת זמננו?

אז מה יש בהן, בקבוצות האמהות, שכל כך תופס אותנו? איך אפשר להסביר את הכמות העצומה של קבוצות שמיועדות לאמהות שעושות משהו יחד? שחולקות איזה מאפיין משותף? מה קורה לנו במעבר לאמהות, שמעלה בנו צורך לחלוק, לשתף, ולהתייעץ עם נשים שאנחנו בכלל לא מכירות? אני חושבת שהתשובה היא די פשוטה. חודש לפני שילדתי, דודה שלי ילדה גם היא בן בכור. אחרי הלידה, כשאמא שלי היתה מגיעה לביקורים, היתה שאלה שהטרידה אותה מאד: אתן עושות את זה אחרת, היא היתה חוזרת ואומרת. מה ההבדל? אצלנו זה היה לגמרי שונה! והיא ניסתה לענות לעצמה: זה לא שאתן מחזיקות אותם במנשא כל היום, זה לא שהם ישנים אתכם יחד במיטה, זה לא שאתן מניקות כל כך הרבה, זה לא שאתן לוקחות את זה יותר ברצינות, אז מה זה?! עד שיום אחד הופיעה התשובה, ברורה וחד משמעית: אתן עושות את זה נורא לבד! אני כמעט ולא הייתי לבד בתור אמא צעירה, היא אמרה, היינו חיות אחת בתוך הבית של השניה. לא היה דבר כזה להיות לבד, את כל שעות אחר הצהריים היינו מעבירות יחד, את ארוחות הערב, ואפילו את המקלחות. ואתן? אתן נורא נורא לבד.

וזה נכון. העולם השתנה, הפך להרבה הרבה הרבה פחות קהילתי. גם שוק העבודה השתנה, נשים התחילו לקחת בו חלק יותר ויותר גדול, והוא מצידו, לא מראה התחשבות מיוחדת בכך שלעובדים יש חיים פרטיים. או אפילו, לא עלינו, משפחות שזקוקות להם. אני חושבת שכל אמא תסכים איתי, שיש הבדל של שמים וארץ בין יום שהעברת יחד עם חברה והילדים, לבין יום שהעברת לבד עם תינוק, פעוט או ילד. אז לתוך הואקום הזה, נכנסות קבוצות הפייסבוק בהן את אף פעם לא לבד. גם אם את מעבירה לבד יום שלם בשיטוטי עגלה או מנשא, הנקות, החתלות, משחקים וסיפורים, את יכולה לעשות זאת יחד. משהו מהשבטיות האבודה קם לתחיה במרחב הוירטואלי. אבל כמו תמיד המציאות הרבה יותר מורכבת. וגם הקבוצות האלו מחזיקות בתוכן צדדים חיוביים, וצדדים קצת פחות. מאחר והנושא הזה מאד משמעותי בחיי, החלטתי לכתוב על הטוב, הרע, והלא נורא בקבוצות של אמהות בפייסבוק.

צילום: Jenna Norman

הטוב:

מישהי שומעת אותך

כמו שכבר כתבתי קודם, הבדידות היא מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב כשנשים מספרות על התקופה שאחרי הלידה. זו בדידות עצומה, מסוג חדש ולא מוכר. את כביכול ביחד. יש לך את התינוק האהוב והמתוק שנמצא איתך כל הזמן, אבל את לבד. את לבד בתקופה בה יותר מכל תקופה אחרת, את זקוקה כל כך לנוכחות תומכת ומכוונת. הפכת לאמא, ופתאום יש תינוק שזקוק לך ברמה שלא היו זקוקים לך קודם. חייו תלויים בך, פשוטו כמשמעו. למה התינוק זקוק? הוא זקוק לנוכחות בוטחת, שתראה אותו, תקשיב לו, תבין אותו, תתן לצרכים הקיומיים שלו מענה ראוי. ולמה את זקוקה האמא? לאותו הדבר בדיוק. גם לך המציאות הזו חדשה ולא מוכרת, גם את לא מצליחה תמיד להבין מה יש לו לתינוק? מה הוא רוצה? מה כואב לו? מול התפקיד החדש שאת נדרשת למלא כאמא, הילדה הקטנה שבתוכך מתעוררת גם היא, והיא זקוקה לכל כך הרבה. היא זקוקה ליד מכוונת שתגיד לה איך נכון לנהוג. היא זקוקה לעין טובה שתגיד לה, את אמא נפלאה, את מסוגלת ויכולה. היא זקוקה למישהי שתאמר לה, את יכולה לנוח, אני דואגת לעניינים.

כשמדברים על חברות שבטיות, מופיע הדימוי של חברת הנשים שמקיפות את היולדת בתקופת משכב הלידה, ומטפלות בה על מנת שתוכל להחלים ולהתמסר לגידול התינוק. אז נכון שאת רוב הדברים האלו קבוצות פייסבוק לא יכולות לספק, אבל הרבה מאד מתוך זה הן דווקא כן. בקבוצות הפייסבוק מישהי שומעת אותך, מישהי רואה אותך. את יכולה להתייעץ, את יכולה לקבל אמפתיה, הבנה, תחושת שייכות. את לא מנותקת מהעולם, את מחוברת לעולם חדש, עולם של אמהות שנמצאות איתך יחד באותו המצב, ויכולות לחלוק איתך קצת את הנטל והמשא. קבוצות אלו יכולות לתת מענה גם מחוץ למציאות הוירטואלית. ישנן קבוצות שמוקדשות למשלוחים של סירי לידה ביתיים ליולדת, לביקורים של אם לאם, למפגשים בעולם הממשי ועוד. המענה שהן נותנות לא מסתיים עם סיומה של תקופת הינקות, הן איתך כשאת צריכה לבחור גן, לרשום לבית הספר וגם הלאה משם.

מצפן הורי ואלטרנטיבות חינוכיות

הבדל משמעותי נוסף בין הדור שלנו לדור ההורים ולזה שלפניו, הוא אבדן המצפן ההורי. אם בעבר היה הרבה יותר ברור מה תפקיד ההורה ומה תפקיד הילד, היום המצב הרבה פחות ברור. יש לכך סיבות רבות, אחת מהן היא השיח הטיפולי שהולך ותופס מקום יותר ויותר מרכזי בתרבות. שיח שמציב בקדמת הבמה את ההשפעה העצומה שיש לאיכות הקשר בין ההורים לתינוק על חיי הנפש שלו, ועל רווחתו של המבוגר שהוא יגדל להיות. סיבה נוספת היא השינויים בתפיסת הילד שחלו בתרבות לאורך הדורות. אני חושבת על זה במונחים של מעבר מתפיסת הילד כ"בעל חובות" (הבאתי אותך לעולם, אתה חייב להכיר לי תודה על כך, ולהוכיח שאתה ראוי לטיפול שאני משקיעה בך.) לבין תפיסתו כ"בעל זכויות" (הבאתי אותך לעולם הזה, ועל כן אני בעלת חוב. עלי להבטיח כי תקבל את הטיפול הראוי המגיע לך). כל אלו הם חלק ממגמה כללית של חשיבה ביקורתית שבמרכזה הטלת ספק ובחינה מחודשת של כל מה שנתפס כמובן מאליו. השינויים האלו הם לא טובים או רעים. אני מאמינה שהם מאפשרים לנו לא לפעול על אוטומט, אלא לבחון את הדברים לעומק ולברר מה טוב ונכון לנו ואילו דרכים היינו רוצות לאמץ. אבל מול האפשרויות הרבות שנפתחות בפנינו, מתגלים גם בלבול ומבוכה גדולים ותחושת חוסר מסוגלות הורית. כאילו איבדנו את החיבור למצפן הפנימי שלנו כהורים. וגם לחוסר הזה הקבוצות נותנות מענה. ישנן קבוצות שונות בעלות תפיסות עולם מגוונות, ואנחנו כאמהות ואבות, יכולים לבחון אותן, לבדוק מה מרגיש לנו נכון יותר בפנים, ולקבל איזשהו בטחון וקווים מנחים בהורות שלנו (כמובן שגם זה הרבה הרבה יותר מורכב, ויכול להווצר מצב של הרחקה מהמצפון הפנימי, ונסיון להתאים עצמך למה שמקובל ורצוי, אבל אנחנו כרגע בחלק של הטוב :-) ).

חכמת ההמונות

כמעט לכל שאלה שתהיה לך, ולא רק הורית, תוכלי למצוא מענה בקבוצות הפייסבוק. אני זוכרת שעוד בהריון התייחסתי אל השיטוט בקבוצות כאל חוויה לימודית. קראתי ורשמתי לי בלב ובראש כל כך הרבה דברים, ובחיי שהרחבתי את הידע שלי בכל תחום אפשרי. החל ממליון השימושים שיש לשמן קוקוס ולוונדר, ועד לתקשורת מקרבת, איפה הכי כדאי להזמין מוצרים לתינוק, איך להכין לבד מיטה מתחברת ולהצמיד למיטת ההורים, שיש דבר כזה קפסול שיליה, ואפילו על כך שבמקסיקו הנשים נוהגות לשתות חליטות של עלי תאנה להקלה וקיצור הצירים (ברור שניסיתי). אז כמובן שיש כאן גם סכנה של ידע לא מהימן ולא מקצועי, אבל מצד שני, מי יבטיח לנו שגם ידע שנחשב למקצועי, אכן אמין וחף מהטיות ואינטרסים? תמיד כדאי למצוא מקורות שונים, לבדוק נתונים, אבל ביננו? בסופו של דבר אנחנו גם ככה מקשיבות למה שאנחנו רוצות לשמוע...

הרע:

סכנת התמכרות ואבדן הנוכחות

ההתמכרות מאפיינת את הרשתות החברתיות באופן כללי, אבל היא מתקיימת בקבוצות באופן מאד חזק. פייסבוק עצמה, שהמטרה העיקרית שלה היא למכר אותנו שנשהה בה כמה שיותר זמן, פעלה באופן גלוי להרחיב את הפעילות שלנו בקבוצות. יש בהן משהו מאד שואב וממכר. העיסוק באינטראקציות מרובות ומתמשכות, מושך אותנו שוב ושוב פנימה. המחיר הכי גדול שאנחנו משלמות על זה זה אבדן הנוכחות. אנחנו לא מצליחות להיות נוכחות ברגע, נוכחות באינטראקציה שמתקיימת מולנו בחיים הממשיים. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מחלקת את הזכרון שלנו לשתי מערכות שונות "זכרון עבודה" ו"זכרון לטווח ארוך". "זכרון עבודה" זוהי מערכת של זכרון לטווח קצר, בה אנחנו מאחסנים את כל מה שנמצא כרגע בתודעתנו. זו מערכת מוגבלת שיש בה מעט מקום לדברים שאנחנו זקוקים להם ברגע זה ממש. לעומתה מערכת הזכרון לטווח ארוך, היא המערכת ששומרת את כל מה שאנחנו יודעים וזוכרים, ללא שום הגבלת מקום. הדברים שמאוחסנים שם לא נמצאים במודעות, אך תמיד אפשר להגיע אליהם. אני הרגשתי שהאינטראקציות הבלתי נגמרות שמתרחשות בפייסבוק משאירות את זכרון העבודה שלי מלא כמעט כל הזמן. וכשהוא מלא, אין בו כמעט מקום למה שקורה כרגע. ואז אני חסרת סבלנות, בתחושת ציפיה וחוסר סיפוק תמידי. החיים עצמם הופכים להפרעה. אני כל הזמן מחזיקה בראש את מה שההיא אמרה, ואת מה שאני רוצה לומר לאחרת, ואת ההמתנה שהשלישית תגיב למה שכתבתי לה, ובכלל סקרנות לדעת מה הולך שם עכשיו. ואז אני מפסידה את מה שקורה כרגע במציאות. פשוט אין לי מספיק מקום בראש.

ככל שמיכאל היה קטן, והקושי היה הרבה יותר גדול, הלכה ההתמכרות והעמיקה. ידעתי שאני מתמכרת, ידעתי שזה לא עושה לי טוב, אבל מצד שני המצוקה שלי בעולם הממשי היתה כל כך גדולה, שהעדפתי להשאיר את המצב כמו שהוא. הבטחתי לעצמי שכשהוא יגדל וכשירווח לי יותר, אני אגיע לזה. היום אני יכולה לספר שהצלחתי, ושזה פשוט נפלא. לקח לי רק 3 נסיונות עד שהצלחתי לעמוד בזה, אבל קבעתי לי חוק: אני לא נכנסת לפייסבוק מהנייד בכלל. אני לא "עושה פייסבוק" על הדרך. אם אני נכנסת, זה מתוך אבחנה ברורה: "עכשיו אני בפייסבוק" אני מתיישבת ליד המחשב, וכשאני מסיימת, אני יוצאת. אני יכולה לגלות לכן סוד, חוויות המשתמש במחשב היא הרבה פחות נעימה וממכרת, אז אם אתן רוצות להפחית גם את השימוש בפייסבוק, ממליצה לכן בחום לנסות את זה בבית.

צילום: Gilles Lambert

ביקורת והשוואות מיותרות

האמהוּת כידוע, היא נושא מאד מאד מאד רגיש. אנחנו כל כך רוצות להיות אמהות טובות. כל כך רוצות לקבל את האישור לכך שאנחנו אכן כאלו, מהילדים, מהחמות, מהבן זוג, מהגננת... והכי הכי, מעצמנו. אבל המודל שיש לנו בתרבות ל"אמא טובה" הוא מודל כמעט בלתי אפשרי. גם בקבוצות האמהות, העיסוק בשאלת מה היא (ומי היא) אמא טובה, נמצא כל הזמן. אם באופן גלוי, ואם באופן יותר מרומז וסמוי. כל קבוצה והאופי היחודי שלה, וכל קבוצה ומודל האמהות הנכונה בעיניה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהשוואות, בתגובות שיפוטיות, ובביקורת ישירה או עקיפה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשאלות ותהיות על התאמה של חברה מסויימת לקבוצה, או אפילו מד-אמהוּת, האם את מספיק מתאימה לכאן? האם את עונה על מספיק קריטריונים? ככל שקבוצה בעלת אג'נדה יותר חזקה (ואני לא נגד אג'נדות, לחלקן אני אפילו מאד מאד מתחברת.), כך הסיכוי שהשיח בה יהיה חד מימדי ופסקני. לפעמים אני רואה פוסטים של אמהות שמעיזות להטיל ספק במוסכמה שקיימת בקבוצה, שמדברות על הקושי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים, על הקושי לעשות מה ש"נכון", מה שהילד צריך אבל מאד קשה לאמא לספק לו, ונתקלות בתגובות ביקורתיות, מאשימות ואטומות. במקרים כאלו בא לי לפעמים לצעוק, עזבו אתכם לרגע מאג'נדות! אתן לא רואות שמאחורי המילים עומדת אשה? אשה שקשה לה? שימו רגע הכל בצד, תנו לה קצת אמפתיה! אבל זהו שיח טעון. שיח טעון לכל הצדדים. כל אחת זה מפגיש במקומות הכואבים שלה, ולפעמים זה פשוט בלתי נמנע.

אשליה של אינטימיות

בקבוצות בפייסבוק יש מידות משתנות של תחושות בטחון ואינטימיות. ככל שהקבוצה גדלה, התחושה הזו הולכת ומתמעטת. אבל לפעמים, גם כשהתחושה הזו קיימת, האינטימיות הזו לא תמיד בטוחה. את אף פעם לא יודעת לאן יגיעו המילים שכתבת. לפעמים קורים גם מקרים אכזריים של הדלפות, של צילומי מסך שמגיעים לעיניים האחרונות שהיית רוצה שיראו את מה שכתבת. המקום הזה תמיד מתעתע. גם בלי להכנס למקרי קצה של הדלפות. האם הנימה של הדברים שלי עוברת גם בכתב? האם אני מובנת? האם הכוונות שלי ברורות? לפעמים כשלא רואים פנים ועיניים, אלא מילים ומסכים, השיח הרבה פחות עדין ואמפתי. מילים שלא היו נאמרות במפגש בגינה, נכתבות ללא היסוס מאחורי המקלדת. יש איזושהי תנועה בין אינטימיות לציבוריות, שעלולה להפתיע ואפילו להכאיב.

הלא נורא:

אבולוציה של קבוצות

בחוויה שלי, ככל קהילה אחרת, גם לקבוצת פייסבוק, יש תהליך אבולוציה דומה. יש את ההתחלה, המרגשת, המפתיעה, החדשה, שהייתי מכנה תקופת "ירח הדבש". הקבוצה מתחילה להתהוות סביב גרעין הזדהות מסויים. סוף סוף את מרגישה שמצאת מקום, שאת מובנת, שאת לא לבד, שיש לך עם מי לדבר. בתקופה הזו מה שבולט זה בעיקר הדומה, המשותף. מה שנמצא בקונצנזוס. זהו הזמן שהאינטימיות בשיאה. מתגבש לו שיח פנימי, מילות קוד, בדיחות פנימיות ועוד. השיח הוא שיח אינטימי, בין חברות. יש המון שיתופים, אישיים ומגוונים, וגם המון פוסטים שלא נוגעים במישרין לנושא הקבוצה. הלא אלה הן החברות שלי, את מי אשתף אם לא אותן? עם הזמן, כשהאינטראקציה מעמיקה, מתחילים להתגלות הבקיעים. פתאום לא הכל מוסכם, פתאום משהו שאמרת נתקל בהתנגדות, פתאום מגיעות פנים חדשות שלא מכירות את החוקים הלא כתובים. פתאום הפנים פחות מוכרות. פחות ברור לי מי עומדת מולי, קוראת ושומעת את מה שאני אומרת. התחושה היא כבר לא רק של שיח פנימי בין חברות, נכנס גם אלמנט של דיבור מול קהל. את כבר חושבת פעמיים לפני שאת כותבת, את משגרת את הפוסט עם בטחון שנלווה אליו גם חשש קל. בשלב זה בדרך כלל יש איזושהי התעוררות, ונסיון לשמור את מה שנבנה, ומתחילים להתגבש חוקים ונורמות ברורים ופורמליים. התחילה התנועה בין שני המרכיבים של הקבוצה, האינטימיות, מול הציבוריות שבה. אני חושבת שהדרך לבחון האם הקבוצה כרגע היא יותר אינטימית או יותר ציבורית, היא לראות מה היחס בין כמות הפוסטים האישיים והשיתופיים, לעומת הפוסטים האינפורמטיביים. וככל שהקבוצה הולכת ומתרחבת, הנושאים מתחילים לחזור על עצמם. הותיקות קצת מאבדות את הסבלנות ("היו פה מליון חיפושים בעבר, תעשי חיפוש."), החדשות מתחילות להתנצל ("אני חדשה פה אז עוד לא ממש יודעת אבל...") ומתחילים להופיע גם קונפליקטים וויכוחים. ככל שזה גובר יש נסיון לאזן את זה, ולהחזיר את המרחב להיות בטוח על ידי הצמדות לקווים מנחים. ואז גדל גם העיסוק בחוקים, בהפרה ובאכיפה שלהם. עיסוק שלא נעים לא למי שצריכה לאכוף אותן, ולא למי שמפרה אותם, ביודעין או שלא ביודעין. האוירה כבר פחות משוחררת ויותר פורמלית. ולא נכנסתי בכלל לנושא הפרסום, הסמוי או הגלוי, שמתחיל להופיע ככל שמצטבר יותר "קהל". אז זה מבאס, וזה מאכזב, אבל בעיני זה לא הכי נורא. כי גם את גדלת, והתפתחת, והשתנית. וזהו טבען של קהילות, בין אם הן במרחב הוירטואלי, ובין בממשי.

צילום: Aranxa Esteve

כאן מסתיים לו הפוסט עם התובנות מההתבוננות שלי על קבוצות האמהות בפייסבוק. זו היתה החוויה שלי, מהזווית האישית שלי ומהקבוצות אליהן אני נחשפתי. אני בטוחה שלכל אחת החוויה הזו שונה וייחודית. ממש מעניין אותי לשמוע על הזוית שלך. למה התחברת ולמה לא, מה היה שונה אצלך? אז אם מתאים לך, אני מזמינה אותך לכתוב לי כאן בתגובות על החוויה שלך.

ואם אנחנו מדברות על פייסבוק... אני שמחה לספר לך שפתחתי עמוד פייסבוק לבלוג, ואם אהבת, את מוזמנת למצוא אותי גם שם.