על יום הולדת ועל החיים עצמם

נסי להזכר לרגע ביום ההולדת האחרון שחגגת. איך היה לך? איך חגגת? האם חגגת? אילו רגשות היו שם? אילו תחושות עלו לקראת היום הזה, במהלכו, אחריו? אני לא יודעת איך זה אצלך, אבל אצלי היום הזה יכול להיות לא פשוט בכלל... בשנים האחרונות, בנוסף ליום ההולדת שלי, נוסף עוד תאריך ללוח השנה שמעורר אצלי דברים דומים, יום ההולדת של מיכאל.

אז השבוע מיכאל חגג שלוש, ואני חגגתי שלוש שנים להיותי אמא. ההתרגשות התחילה שבוע שבועיים לפני. מה אכין לו? מה נעשה? איך נחגוג? החלטנו לקחת יום חופש ולצאת ליום כיף משפחתי. בתכנון: טיול ברכבת (נסיעה ראשונה של מיכאל ברכבת!) עצירה בפארק יפה, חזרה הביתה, ואחר הצהריים - גולת הכותרת של היום "עוגת נרות!". מיכאל גילה רק לאחרונה את הקונספט של חגיגה עם נרות ועוגה ומאז הוא מבקש כל יום עוגת נרות למיכאל.

ערב לפני היומולדת, יורד גשם. אנחנו מבינים שרכבת זה לא רעיון כל כך טוב, אני מחליטה לדחות את זה להזדמנות אחרת. אמנון כבר כמה ימים בעומס בלתי נתפס בעבודה, חוזר לקראת חצות, יש לו דד-ליין חשוב להגיש בדיוק בתאריך של יום ההולדת. ומיכאל? מיכאל נמצא בשלב שאני מכנה ”הנחיתה שאחרי ירח הדבש". היתה התחלה לא פחות ממופלאה בגן, אבל אחרי זמן מה, הוא קלט פתאום שזה קבוע, שזו לא חוויה חד פעמית ומרגשת, ושכל בוקר, אבא או אמא יקחו אותו לגן. גם אם לא מתאים לו כרגע, גם אם הוא מעדיף בכלל להשאר בבית ולשחק, גם אם לא בא לו עכשיו להפרד מאמא או אבא. אז היו כמה ימים של קושי גדול, ובכי של התנגדות ללכת לגן (ניסינו עד כמה שיכולנו להיות יחד איתו בקושי ולאפשר אותו ואת הביטוי המלא שלו) ואחריהם בקרים שנפרד שוב בשמחה. אבל כשחזר הביתה, כל המתח שנצבר במהלך היום בגן התפרק בעוצמה. אני יודעת שהוא נהנה בגן, כשאני באה לאסוף אותו, הוא ממש מבקש להשאר עוד ולשחק בחצר. הוא מספר סיפורים, אני מקבלת תמונות וסרטונים שלו, ובכל זאת, השהות בגן מאד אינטנסיבית מבחינה רגשית וקוגניטיבית. יש המון גירויים, המון מידע חדש שנכנס למערכת, אינטראקציות חדשות ועוד... גם אם הוא נהנה, זו עדיין חוויה מאד אינטנסיבית, והגוף מגיב. שעות אחר הצהריים בבית הפכו להיות מאד קשות. הוא נכנס למצב היפראקטיבי שכזה, ולא מצליח להרגע. נע בתזזיתיות, מציק לכלב, משתולל במשך שעות, וכמובן מתקשה מאד מאד להרגע לקראת שינה.

חזרה לערב שלפני יום ההולדת. אני חוזרת איתו ממסע קניות די מייגע של מצרכים לעוגה, נרות, בלונים... כבר חושך בחוץ, אנחנו מוציאים יחד את הכלב. מיכאל נוסע לידי על הבימבה שלו, בוכה וצורח לסרוגין. אנחנו חוזרים הביתה והוא משתולל במשך שעות. כל נסיונות ההרגעה כושלים ורף העצבים שלי הולך וגובר. אני מוצאת את עצמי צורחת עליו וממש מפעילה כוח פיזי כדי לעצור אותו כשהוא ניגש שוב ושוב אל הכלב, מושך לו באזניים ובזנב, מטפס עליו ומתפקע מצחוק.

עשר בלילה, אני מצליחה סוף סוף להרדים אותו (ועל כך תודה לשעון החורף!). יושבת על הספה, הבית הפוך. העוגה עדיין במצב צבירה של מצרכים שמפוזרים על השיש ובמקרר. הבלונים מתחבאים בתחתית העגלה. ואני? אין לי כוח לכלום. לא להכין עוגה, לא לסדר את הבית. לא לנפח בלונים. יומולדת? חגיגה? למי אכפת? שיגיד תודה שאני אמא שלו ושאני מגדלת אותו בכזאת סבלנות. זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לו. אז מה עושה אמא כמוני במצב כזה? למי תתלונן? לחברותיה בפייסבוק כמובן. אז אני מספרת על מה שקורה לי עכשיו, ומקבלת בין התגובות הזמנה מחברה להסתכל פנימה. מה קורה שם בפנים? אילו תחושות עולות מול המקום הזה של יום ההולדת? אני מחליטה להיענות להזמנה.

אז מה יש שם סביב יום ההולדת? אילו תחושות עולות? אני מזהה תחושות שאני מכירה מכמה מקומות. תחושות שמופיעות אצלי בעיקר לפני יום ההולדת שלי, ולפני מועדים חשובים בלוח השנה העברי כמו ראש השנה וערב פסח. אלו ימים חשובים, ימים שמתכוננים לקראתם. ימים שמתנוססים להם על לוח השנה, ועל פניהם ארשת של חשיבות ורצינות תהומית. ימים של שינוי ומעבר, מהשנה החולפת לשנה שמתחילה. ימים שאמורים להגיע אליהם "מוכנים". בבגדים חדשים וחגיגיים בחגים, בבית מסודר ונקי. עם כרטיסי ברכה ומתנות לראש השנה ופסח. עם איזושהי תכנית לגבי איך אני הולכת לחגוג את יום ההולדת. אלו ימים בהם אני נפגשת שוב ושוב בפער בין החלומות שלי לבין החיים עצמם. סביב הימים האלו, שיש בהם גם מימד של השוואה, ביני לבין אחרים, בין ההוה לעבר, עולות המון שאלות. עם מי אני חוגגת? באיזה אופן? האם אני צריכה להתאמץ כדי לייצר לי את החוויה שאני רוצה, או שהיא תקרה גם בלי מאמץ מצדי? האם יזכרו אותי? האם יחגגו לי? האם אני חשובה למישהו? האם אני שייכת? האם גם הקרובים והאהובים אלי רוצים לחגוג באופן שאני רוצה, או שיש פה קונפליקט? האם אני אוותר על רצונותי בשביל ההרמוניה, או אתעקש עליהם, במחיר של אבדן ההנאה? כי מבחינתי כאשר אני מתעקשת על רצונותי, כשהם "נלקחים בכוח", הם מאבדים את הקסם שברצון וביחד.

והנה מחר מגיע יום ההולדת של מיכאל. אני מותשת אחרי יום קשה, ושוב לא הספקתי להיות מוכנה בזמן. לא הספקתי להערך כמו שצריך, לא חשבתי מראש על זה שאמנון ייעדר מהבית בימים האלו, לא הספקתי לקנות מתנה, לא להכין את העוגה. שוב הכל חומק לי מבין הידיים. שוב אני לא מצליחה לייצר לעצמי את החיים שהייתי רוצה לחיות. במקום בית נקי ומסודר, ריח של עוגה, בית מקושט, אני יושבת לבד בסלון המבולגן והמלוכלך, ולא רוצה לעשות שום דבר. הביקורת העצמית מופיעה במלוא הדרה: למה רק את לא מצליחה להתארגן על דברים כל כך פשוטים בזמן? איך שוב, למרות שידעת מראש מה את רוצה, דחית הכל לרגע האחרון? אז מה אני עושה? מתבוננת בכל אלו. רואה את הביקורת, רואה את המתח והאכזבה, ומנסה לגייס אמפתיה לעצמי. אז אני מזכירה לעצמי שזה באמת לא פשוט. ושהיה לי כל כך הרבה עומס בעבודה, והימים האחרונים עם מיכאל היו כל כך מתישים. ולא היה לי באמת זמן להתכונן מראש. ושזה לא פשוט לקחת אחריות על הבית והמשפחה בימים שאמנון חוזר מהעבודה כל כך מאוחר. וזה בסדר. ואני לא חייבת לעשות הכל לבד, אני יכולה גם לבקש עזרה. אז שלחתי לאמנון בקשה שינפח את הבלונים ויתלה כשיחזור והלכתי לישון.

ואיך היה בסוף יום ההולדת? היה מקסים ומרגש. בבוקר קמנו לבית נקי ומסודר, לבלונים צבעוניים שתלויים בשרשראות על קירות הסלון, לשמחתו הרבה של מיכאל (תודה לאמנון שנשאר עד ממש ממש מאוחר כדי לסדר, לנפח ולתלות את הבלונים). יצאנו כולנו יחד למרכז העיר, אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה וקנינו נעליים ומתנה למיכאל. אחר הצהריים חגגנו לו במסיבת יומולדת קטנטנה ומאד מאד מרגשת. החלטנו להזמין רק 3 ילדים, חברים שהוא רגיל אליהם ונמצא איתם בקשר יומיומי. התלבטנו אם להזמין חברים ממעגלים קצת יותר רחבים, החלטנו להתאים את הזה למידותיו. לעשות אירוע קטנטן עם דמויות מוכרות (ופחות מרגשות...). הכנו לו יחד "עוגת נרות" עם תותים וקצפת, ישבנו כולנו בסלון, והדלקנו את הנרות. הוא כל כך התרגש, התרגשות שאני לא יכולה להעביר במילים. בשביל זה טוב שאני מחזיקה בבית אבא שהוא גם צלם. הוא לא רצה לכבות את הנרות ולא לאכול מהעוגה, רק לשבת שם, להביט על הנרות הדולקים ולשיר שירי יום הולדת. ישבנו יחד, שרנו שירים וסיפרנו לבקשתו סיפור על יום ההולדת של מיכאל. לאחר כרבע שעה, שהילדים האחרים כבר כל כך רצו לאכול מהעוגה, שכנענו אותו שנעשה כולנו רוח על הנרות, וחילקנו את העוגה לילדים המאושרים. היה שם קסם מיוחד, רגעים של אינטימיות ואהבה גדולה, שאני מאחלת לו בכל ליבי, שימשיכו ללוות אותו בכל אשר יפנה. מזל טוב!