מבט לאחור - ראיון עם אלה הרפק
מבט לאחור- סדרת ראיונות עם אמהות ל-High Need Babies שגדלו. אחד הצרכים המרכזיים של אמהות ל- High Need Babies הוא הכרה במה שאנחנו עוברות. הכרה בקושי, בשונות, בזה שאנחנו מתמודדות עם משהו לא פשוט. חשוב לנו גם לדעת שאנחנו לא לבד, שיש כאלו שעברו את זה לפנינו, ושזה לא ימשך כך לנצח. משהו שכמעט תמיד חוזר בסיפורים של אמהות ותיקות הוא ההקלה שהופיעה ככל שהתינוקות גדלו. הן מספרות שמתוך הקושי של ההתחלה, צמחו והתגלו ילדים מופלאים, רגישים וחכמים. בעקבות ההיכרות עם הצרכים האלו, ועם אמהות רבות שהתמודדו ומתמודדות איתם, החלטתי להקדיש סדרת פוסטים לראיונות עם אמהות לתינוקות שכבר גדלו. אמהות שיכולות לשתף בנסיונן ובדברים שעזרו להן, ובעיקר להרגיע אמהות בתחילת הדרך, שעל אף שכרגע קשה להאמין בזה, יש הקלה צפויה באופק...
לפני שמתחילים, כדי שנכיר קצת יותר, תוכלי לספר לנו על עצמך בקצרה?
אני אלה, בת 36 ואמא לעומרי בן כמעט 4. עד לפני שנתיים גרנו בקיבוץ בדרום, וכיום אנחנו גרים בלונדון. אני עצמאית ובעלת עסק לסדנאות בתחום הקולינריה. אני שמחה לשתף את חוויותי כאמא להיי ניד ומקווה שאפיח תקווה אצל מי מכן שנמצאת בשלבים הראשונים והקשים יותר - מבטיחה שהסוף טוב!
כבר בהריון, אנחנו מתחילות לדמיין איך החיים יראו אחרי הלידה. לרוב יש הבדל בין מה שאנחנו חולמות ומתכננות, לבין מה שקורה בפועל. איך תיארת לעצמך את האמהות לתינוק קטן לפני הלידה? מה קרה בפועל?
למען האמת, היתה לי הרגשה... עוד כשעומרי היה ׳בבטן׳, היתה לי תחושה שזה לא הולך להיות קל. באופן אירוני, ההריון אתו היה ממש קליל - לא בחילות/צרבות/מיחושים. עד החודשים האחרונים, ממש לא הרגשתי בהריון, עומרי היה עובר מאד מתחשב - כנראה היה לו טוב שם בפנים. הכל היה מעולה, חוץ מהעובדה שלאורך כל ההריון, הוא היה במנח רוחבי או עכוז. בשבוע 38 עשינו ניסיון היפוך חיצוני אצל מומחה, ולא רק שעומרי ממש התנגד וסרב בתוקף שיהפכו אותו (למרות שלא היה פה שום עניין פיזיולוגי/חבל טבור כרוך וכו׳), אחרי שהסתיים נסיון ההיפוך הכושל, הוא הוריד דופק והייתי שנייה לפני קיסרי חירום. למזלי הוא ׳נרגע׳ בזמן והדופק חזר למוטב. התחושה שלי שזה לא הולך להיות קל, התחזקה.
נקבע לי קיסרי אלקטיבי לשבוע 39. אני לא אשכח את הצרחה שהשמיע כשהוציאו אותו - זה אמנם היה התינוק הראשון שלי, אבל הבחנתי שזו היתה צרחה חזקה ומבוהלת במיוחד. אני זוכרת שהאחות שקבלה את פני בחדר ההתאוששות הסמוך לחדר הניתוח, זרקה איזו הערה מבודחת לגבי הצרחה שלו, שנשמעה ממש חזק גם מחוץ לחדר הניתוח. בדיעבד קראתי לזה ׳הגירוש מגן עדן׳ - כך נראה לי שעומרי הרגיש כששלפו אותו מהרחם שכל כך אהב. כעבור מס׳ שעות התאוששות, הביאו אלי את עומרי, ואפשר לומר שמאותו רגע, עד גיל שנה וחצי בערך, עומרי רצה להיות רק עלי, בתוכי, איתי… במחלקת היולדות היה רק תינוק אחד שלא הסכים לשכב בעריסה, רק תינוק אחד שלא הסכים שמישהו שהוא לא אמא יגע בו, רק אמא אחת שלא יכלה לאכול בחדר האוכל, כי אסור להסתובב עם התינוק על הידיים - והתינוק הזה לא מוכן לשום קונסטלציה אחרת. כי אחרת - אוי הצרחות!
עוד אני זוכרת שהאחות הראשית נפרדה מאיתנו לשלום והוסיפה שהתינוק הזה יעשה לנו בית ספר. אני מבחינתי, הייתי בהלם אחד גדול, ובמקביל, ידעתי שעכשיו אני מתמסרת לעומרי, זה תפקידי, אין מה לחשוב יותר מדי… אענה לכל הצרכים שלו באהבה גדולה.
צילום: Omar Lopez, Unsplush
במה התבטאה הרגישות שלה או שלו? מה הפך אותו בעינייך להיי ניד בייבי?
בשלב הזה, אני כבר הרגשתי שעומרי הוא היי ניד - לא היה לי מושג שככה מכנים את זה, שיש תופעה כזו בכלל, וגם לא הכרתי תינוקות היי נידים בעבר - פשוט הרגשתי איזה שוני, סף רגישות מאד נמוך. עומרי בכה המון, נרגע רק כשהיה עלי, יונק. הוא כמעט ולא ישן בימים - היה נרדם לתנומות קצרות, על הידיים שלי, אם העזתי להניח אותו, ישר התעורר וצרח. בלילות ישן טוב, כי היה צמוד אלי. התנגד לעגלה - רק מנשא. נסיעות ברכב - סיוט, רק כשממש חייבים. ביקורים אצל המשפחה היו סיוט - נסיעה באוטו ולאחריה אנשים שהם לא אמא שרוצים להסתכל עליו או חלילה לגעת בו - צרחות צרחות ועוד צרחות. מאד סבל מגזים - הגענו למצב שעברתי לדיאטה נטולת אלרגנים כדי להקל עליו, ובגיל 5.5 חודשים בערך נרשמה הקלה. חוג ליווי התפתחות - 5 תינוקות רגועים וחייכנים שמשתפים פעולה, ועוד 1 שרק צורח, אני ממשיכה להגיע לכל שיעור, למרות שזה גורם לשנינו לסטרס, אני פשוט עושה מה שכולם עושים, כשאני בעצם לא כמו כולם.
מה היה הכי קשה בזה?
תמיד הזכרתי לעצמי שהכי קשה היה לעומרי - ההתמודדות עם העולם היתה טו מאצ׳ בשבילו בשנה הראשונה. מעבר לזה, מה שהכי נצרב בי זה הסטרס שחיינו בו, הפחד מהבכי הבא. תחושת המוגבלות הזו, כל החיים שלנו סבבו סביב ההיי נידיות - אפילו ללכת לשירותים היה פרויקט, שלא לדבר על דברים ׳רגילים׳ וספונטניים שאנשים עם תינוקות ׳רגילים׳ עושים. וכמובן, הקולות מסביב, אמהות ותיקות שמעודדות אותי ׳לשחרר׳ (והיו כמה פעמים שניסיתי וזה היה סיוט).
צילום: Jenna Norman, Unsplush
האם היו דברים שעזרו לך? אם כן, ספרי לנו!
מה שהכי עזר לי היה להבין שזה התפקיד שלי, קשה ככל שיהיה, עכשיו אני פה בשבילו, נעבור את השעה הזו, את היום הזה. טכנית, עזרו לנו טיולים בחוץ - עומרי היה הרבה יותר רגוע בחוץ, המנשא! הציל את חיינו, ההנקה שהיה מכור לה והרגיעה אותו. דבר נוסף שעשיתי באינסטינקטיביות, ובדיעבד אני יודעת שמאד עזר, הוא כמה שיותר לדבר עם עומרי מהתחלה בצורה חיובית, רכה, רגועה ומקרבת. תמיד לתת לו הרגשה שאני מבינה אותו, מכילה אותו, רוצה לעזור לו להתגבר. זה בהחלט נשא פירות - אני ממש יכולה לומר שמגיל שנה וחצי הכל נהיה אצלנו יותר קל, וגם כשהגענו לגיל שנתיים שהרבה הורים מדווחים בו על טנטרומים והתנהגות קצת יותר קיצונית אצל הילדים, אצלנו היה רגוע ונעים. אני בטוחה שזה בגלל שבנינו בינינו בסיס איתן יציב ואוהב, עומרי כבר כל כך סמך עלי ולא היה לו שום צורך לבדוק גבולות וכו׳.
מתי התחלת לחוש הקלה? אילו נקודות משמעותיות זכורות לך בהקשר הזה? (למשל: כשלמד לזחול, כשהפכנו את הכסא באוטו, לכיוון הנסיעה, שהתחילה לאכול מוצקים, שלמד לדבר...)
הקלה הורגשה ככל שעומרי הפך יותר עצמאי בתנועה שלו. כשזחל ונעמד הפך גם להיות סקרן יותר לגבי העולם, כמובן שבאופן מסויג ותוך וידוא שאני לידו. בגיל שנה וחצי התחיל ללכת חופשי ובבטחון, ובמקביל חשנו הקלה משמעותית גם בשאר הגזרות.
מהפרספקטיבה של היום, עם כל מה שאת יודעת, האם היית עושה משהו אחרת? (אם כן, אני אשמח אם תרחיבי.)
אני חושבת שהייתי נוהגת בדיוק אותו הדבר. מה שכן היה שונה זו התחושה שלי - במקום להרגיש שמשהו לא בסדר, להתעסק באיך אפשר לפתור את זה, פשוט לדעת מהתחלה שזה ככה, זה יעבור ויהיה בסדר. בלי השוואות, בלי ׳לשחרר׳.
מה היית אומרת היום לאמא להיי ניד בייבי בתחילת הדרך? מה היית אומרת היום לסביבה הקרובה של אמא להיי ניד בייבי (סבים וסבתות, חברות, שכנות...)?
הייתי מבטיחה לה שזה ילך וישתפר. הייתי מציעה לה להיות בקשר עם אמהות נוספות להיי נידים - כדי להבין איפה היא עומדת, מה יהיה בהמשך, למה להתייחס ולמה לא. הייתי מציעה לה לעבור על הפוסטים בקבוצה, להזדהות ולהבין שהיא לא לבד. לספר על הקבוצה ועל התופעה הקרוייה ׳היי ניד בייבי׳ לסביבה ולמשפחה - לסביבה יש נטייה לייחס את הבכי וכל מה שמתלווה אליו לאמא ה׳לא משחררת׳, ה׳מפנקת׳, וזוהי טעות שמקשה על אמהות צעירות להיי נידים.
הרבה אמהות מספרות שאחרי שהקושי מתמתן, מתחילים לראות את כל המתנות שהרגישות הזאת מביאה איתה. את מתחברת לזה? האם תוכלי לספר על כך?
בהחלט. עומרי בן כמעט 4 היום, והוא ילד מקסים, אוהב, חברותי, מצחיק. הוא עדיין מאד קשור אלי, אבל בצורה נעימה. הוא מאד ורבלי, מדבר הרבה על מה שהוא מרגיש, מתייחס מאד לניואנסים, מתעכב על פרטים, קשוב, הוא מאד עמוק ומעמיק. הקשר שלנו מאד מיוחד - זאת אומרים כל מי שמכירים אותנו - אני ממש מרגישה שהוא זוכר לי את המסירות והאהבה האינסופית שלי אליו ומוקיר לי אהבה בחזרה.
יש עוד משהו חשוב שלא נשאל והיית רוצה לומר?
אשמח להיות אוזן קשבת לכל מי שנמצאת בתקופה קשה כרגע, ממש חשוב שלא תרגישו לבד. היו חזקות, מבטיחה לכן שעוד קצת ויהיה יותר טוב!
תודה רבה לאלה על הראיון הזה. אפילו שאני מתעסקת בנושא הזה המון, היה לי מאד מרגש לקרוא אותו! מצאתי את עצמי עם דמעות של הזדהות בעיניים בחלקים מסויימים...
אם את מכירה אמא שזקוקה לקרוא את המילים האלו, את מוזמנת לשלוח לה אותן :-) אם את בעצמך אמא לתינוק עם צרכים גבוהים שכבר גדל, והיית רוצה להשתתף בסדרת הראיונות, כתבי לי בהודעה או אפילו כאן בתגובה, ואחזור אליך!
